אני לא מאמינה שעשיתי את זה, שאמרתי את זה למפקד שלי במילואים.

בא לי לדפוק את הראש בקיר!

רציתי לדבר איתו כבר מלא זמן, מעל לחודש שאני מנסה לתפוס אותו וכל פעם זה התפספס בגלל משהו אחר, אבל כבר לא הייתי מסוגלת למשוך את זה יותר.

עשיתי השנה כמה ימי מילואים, אבל מאז העדות הבטן שלי מתהפכת בכל פעם שאני מסתכלת על המדים.

בכל פעם שאני לובשת אותם.

בכל פעם שאני נוסעת לבסיס.

ובכל פעם שאני חוזרת הביתה, אני קורעת את המדים ממני ובורחת למקלחת.

רק להוריד ממני את הריח של הזיעה שעל המדים.

ריח שהוא לא רק שלי. ריח שהוא גם של אנשים אחרים.

ריח שמחזיר אותי לשם.

ריח שמחזיר אותי אליו-

לא.

אני לא רוצה לתת לו לקחת לי את זה.

הוא לקח לי את החיים, אבל אני לא אתן לו לקחת לי גם את המילואים.

אני לא אתן לו לנצח.

כל פעם שאני חושבת על כל מה שהוא לקח ממני אני רוצה לקרוע את הדף.

לשבור את העט.

לשרוף את המחברת.

אבל אם אני אעשה את זה, זאת תהיה בדיוק ההוכחה לניצחון שלו.

ההרס שלי זה הפרס האישי שלו.

פרס שהוא אפילו לא מודע אליו, כזה שהוא לא יודע שהוא שייך לו.

שהוא זכה בו.

בא לי לצרוח על משהו.

על מישהו.

סוף סוף אני מצליחה לחזור לחיים שלי, ליהנות מחברה, ליצור אינטראקציות. מצליחה לחיות.

ובבת אחת הכל מתרסק לי מול הפרצוף.

זה המדים המחורבנים האלה, אני לא מסוגלת ללבוש אותם. ומעולם לא באמת הבנתי כמה זיכרונות בד יכול להחזיק בתוכו.

בד אומלל וכבד ומעיק וחונק וצמוד מדי ורחב מדי ובצבע ירוק זית.

אני שונאת אותו. על מי שהוא הפך אותי להיות.

על העור החדש הזה שאני לא יודעת איך לחיות איתו, איך להתנהל איתו.

ואני מאחלת לו שיירקב בכלא עד סוף הימים שלו.

שלא יראה אור יום.

שיחיה בחושך.

אותו חושך שאני חיה בו כבר חודשים.

אותו חושך שאני לא יודעת איך לצאת ממנו.

אותו חושך שאני מנסה להכחיש, אבל הוא מקיף אותי מכל מקום.

אותו חושך שאני מנסה לברוח ממנו כמה שיותר רחוק, ואז מגלה שאני רק נכנסת אליו יותר עמוק.

הדבר שהכי מטריף אותי זה העובדה שבמקרה הכי טוב הוא יישב בכלא, כמה זמן? חמש שנים? ואני מגזימה. העובדה שגזר הדין שלו יהיה על חדירה לפרטיות, אולי על הטרדה.

אף אחד לא ידון אותו על רצח.

הוא רצח אותי.

רצח את הנשמה שלי.

אני אולי מתהלכת בעולם הזה – מדברת, צוחקת, נפגשת עם אנשים, הולכת ללימודים, עושה מבחנים, קמה לעבודה, הולכת לישון בלילה.

אבל כבר חודשים שאני לא חיה. חודשים שאני רק קליפה של עצמי. חודשים שאני כל כך מנסה לחזור למישהי שאני אפילו לא זוכרת מי היא, כי היא הייתה בין החיים.

ואני מתה.

"אני גוף בלי נשמה." ככה תיארתי את המצב שלי לפני כמה זמן למישהי, שהסתכלה לי בעיניים ולא הבינה על מה לעזאזל אני מדברת.

"אבל את נראית בסדר." היא אמרה לי.

הכל תמיד נראה בסדר.

אני תמיד נראית בסדר.

אל תאמינו לכל מה שאתם רואים.

לעזאזל, אל תאמינו לשום דבר שאתם רואים!

כולם משקרים, זאת המסקנה שאני הגעתי אליה. ואם מישהו מנסה לשכנע אתכם אחרת, הוא משקר.

בכל אופן, בכלל רציתי לכתוב על השיחה שהייתה לי עם המפקד.

כבר מצאתי את עצמי מתחננת אליו לשיחה, אמרתי לו כמה פעמים שמדובר בנושא רגיש ושאני צריכה את תשומת הלב שלו.

אבל באמת לא יכולתי להחזיק את זה בפנים יותר.

בדיוק ניתקתי את השיחה ואני לא יודעת למה אני לא מרגישה הקלה.

למה כל מה שאני חושבת עליו זה שבא לי לצרוח.

אמרתי לו על העדות. חשפתי בפניו שקשה לי להמשיך להגיע למילואים בגלל זה. שאני לא מסוגלת לשים מדים. לא מסוגלת לנהוג לבסיס בכלל.

לא מסוגלת לעשות פאקינג כלום.

והוא הקשיב לי לאורך כל השיחה.

והוא היה מקסים.

והוא אמר לי שאין בעיה, שהוא לא יזמן אותי בזמן הקרוב למילואים. שהוא אפילו יעלה את זה בפני קצינת המשא"ן האוגדתית ושהוא יעדכן אותי לגבי ההמשך.

והודיתי לו.

וניתקנו את השיחה.

ושורף לי מבפנים.

שורף לי לראות את החיים שהיו לי מתפוררים לי מול העיניים. את החיים שאני כל כך נלחמת לחזור אליהם, ושבכל יום קורה עוד משהו שרק מראה לי כמה אני רחוקה מהם.

כמה אני רחוקה מלחיות שוב.

כמה אני "מזייפת" כל יום – מול החברים והמשפחה ובעבודה ובלימודים ובכל פאקינג מקום שאני נושמת בו.

כמה אני מזויפת.

כמה אני כבר לא יודעת מי אני.

כמה אני לא יודעת

אם עדיין נשארה

אני

לחזור אליה.

לעזאזל.

שורף לי מבפנים ונמאס לי לכתוב.

הידיים שלי רועדות והמילים נמרחות לי על הדף ואני בקושי רואה מה אני כותבת.

אני אלך לעשות אימון. אולי אם השרירים שלי ישרפו, והגרון שלי יצרוב והראש שלי יסתחרר אני אשכח מהשריפה שאני מרגישה בפנים.

הלוואי.